בדיוק בשבת, בין הגלידה לעוגת הלוטוס השווה, קיבלתי (פעם נוספת) החלטה הרת גורל, החלטה שאמורה לשנות חיים, החלטה אסטרטגית ונדירה שאף לא אחד החליט זאת לפני "מתחילים דיאטה".

מיד במוצ"ש, כמו כל נשות ישראל הנחשבות, נעלתי את נעלי הספורט והצטרפתי לבן זוגי למסע שכונתי הכולל עליות ומורדות, מי שטיפה מצינורות הבתים, התקלות בילדים ישנים על כתף הוריהם שחזרו משבת, ועשרות מזוודות נעות על המדרכות במגוון צבעים מרהיבים. מובן שתוך כדי התנשפות וניסיון לנהל שיחה עם זה שלצדי, הנהנתי לשלום עשרות פעמים להמון האדם הנוסף שניסה כמוני לתפוס קצת ספורט באוויר הצח והקריר.

טוב, תיאור מייגע משו אבל הפוינט המרכזי, ואם תרצו הסיפור האישי שלי שלא הכרתם, ירדתי 30 ק"ג לפני 3 שנים. זו הייתה דרך ארוכה וקשה, שלוותה עם המון פידבקים ותוצאות בשטח. פתאום הרגשתי כשנכנסתי לזארה – לא ממש זרה, הצלחתי להצטופף לתוך חצאית שמספרה בטיקט היה 38. מגיל 12 לא חוויתי דבר כזה, הרגשת שכרון חושים אמיתי לצד תחושת ניצחון הרע והמכוער. עד היום, כשאנחנו יושבים ברגע משפחתי טהור והאלבום נפתח, הילדים טורחים לציין כמה מכוערת הייתי, ואני רק מסתכלת ומהרהרת לעצמי כמה אושר אינסופי יש בתמונה הזו, אינסופי.

וכאן, אחרי מסע הניצחון שכלל אובדן של אלפי שקלים בכרטיס אשראי, שולחת תנחומיי למחזיק הכרטיס, ולאחר אינסוף גריפת מחמאות מאנשים שמימי לא הכרתי, כולל חוסר זיהוי מוחלט ברחוב. אגב נתון זה בא לטובתי בכל עת כיון שנשאלתי האם יש לי אחות בעיר ושאני מוכרת מאיפשהו, עניתי שכן, יש לי אחות, וכך מנעתי מבול של שאלות שהיו אמורות לנחות עליי כולל הדפסת תפריטים ומתכונים.

בשוך המהומות וההתלהבות הראשונית, התחילו החיים האמתיים: לשמור על כל מה שירדתי. פשוט יום-יום – מלחמת עולם. להתרגל לומר שלום לעוגות שקורצות מחלונות ראווה, לחיות איתן בדו-קיום אך ללא התערבות בחייהן, להגיע לאירועים ולהבין שהשמן הזה שצף קרוי שניצל בלשון עם, ומקומו בצלחת בלבד, ולקט ירקות אסיאתי אינו אלא טון של מיונז, חרדל, פיצוחים, וקצת עלים לקישוט, פשוט לעבור לאורח חיים בריא עד כמה שניתן, ולשלב ספורט יומיומי, גם אם עייף לי, עצוב לי ואין לי חשק.

ובכלל להתרגל פתאום שהדודה ההונגריה אומרת: "תראי, קודם היית נראית חולה, ממש דאגתי, ועכשיו הפנים התעגלו בחזרה, את נראית מצוין".

ואני בוכה בתוך הלב ומבינה שמה שהיא אומרת מציין עובדה מצערת שעליתי חמישה קילו שלמים, ואני כבר לא דקיקה כמו בהתחלה.

הוא אשר אמרתי, מלחמה. כל כוס קפה – פתיחת חזית, כי בלי שוקולד הוא לא שווה כלום. כל אירוע – פתיחת מבצע צבאי, כי שם אין שליטה, ודווקא אז באה החברה המדהימה שטוענת שאני נראית מעולה, ומאז החגים ירדתי המון…

וכך משבוע לשבוע מאירוע לאירוע ומחג לחג אני מתחילה דיאטה, ואז מגיע אירוע בעבודה שכולל הררי בורקסים מבצק אלים (זה מה שהוא, אלים!!!), ואני מנהלת דו שיח עם הפטריות, אח"כ עוברת לגבינה, וכולם נורא נחמדים איתי,נורא רוצים שאטעם אותם,ככה בקטנה לגמרי,מיני טעימות. ואז אני נזכרת שאתמול יצאתי בהצהרות, ואיך אוכל לאכזב את ההצהרות שלי?

וזה הרגע שאני מבינה שלא טבעות ולא שרוולים ולא עזרי חוץ הם שיעזרו, אלא החלטה אמיתית וסוויצ' במח הנהנתן שלנו, שמחבר אוכל עם הנאה אוטומטית. וגם, גם מצב בו הבגדים כבר לא מסבירי פנים כבעבר, הם צפופים ולא ממש נח להם והם מכריעים את הכף, עד האירוע הבא.

טיפ: לצום לא עוזר ולא מרזה – יום למחרת אנחנו מפצות את עצמינו על העדר אוכל במשך יממה. אז מה? מגיע לנו! מחר הרי ממילא מתחילים דיאטה.